העשריםושלושהבדצמבר.המבורגנצצהתחתשכבתשלגדקה,כמותמונהעםפילטרשלאינסטגרם.אדיתישבהעלהספהעםספלייןחםוגללהבטלפוןשלה; ביןחדריםמושלמים,חיוכיםמזויפיםוהלחץשלקניותהרגעהאחרון.היאמלמלהלעצמה: «חגהמולדכברלאמהשהיהפעם.»

באותורגעממשהופיעהעלהמסךהודעהממספרלאמוכר: «הוהוהו!ישלךמשימההלילה:תנילמישהומתנהשאיאפשרלקנותבכסף.»

אדיתחייכהבמרירותמרוגזת: «נהדר!רקזההיהחסר,שגםסנטהקלאוסיתקיןוואטסאפ.» ובכלזאת,ההודעהלאהרפתהממנה.היאלבשהאתהמעילויצאהלרחוב.

בפינתהרחובישבאישזקןללאכובעוללאכפפותעלספסל,ובהָהבחלונותהמואריםשממול.אדיתהתיישבהלצדוושאלה: «אתהמחכהלמישהו?»

הזקןחייךחיוךמריר: «לא,אנירקמתבונןכמהחםויפההעולםיכוללהיראותמבחוץ.»

אדיתחייכהוהשיחהביניהםקלחה; עלימיםעברו,עלמוזיקה,ועלהבדידותהכבדהשללילותהחג.כשנפרדו,אדיתהניחהאתהצעיףשעדייןהיהחםבידיוהקפואותשלהזקןואמרה: «אניזקוקהלזהפחותממך.»

הזקןחייךבמבטעמוק: «אםכך,הבנתאתמשמעותושלחגהמולד.»

בדרךחזרה,הטלפוןרטטשוב: «המשימההושלמה.הלילההענקתדברשלאניתןלמצואתחתשוםעץחגמולד.»

אדיתנעצרה.היארצתהלכתובתשובה,אךהמספרכברלאהיהקיים.היאהרימהאתראשה; מבעדלענניםהכהיםנצנץכוכבבודד.היאפרצהבצחוק.אוליסנטהקלאוסעדייןחי; רקשבמקוםמזחלתואיילים,הואנוסעבעזרתוויי-פייוהיכרותעמוקהעםלבםשלבניהאדם.

כשהגיעההביתה,היאהעבירהאתהטלפוןלמצבטיסהוהתיישבהלידהחלון.לראשונהמזהשנים,חגהמולדהרגיששובאמיתי.כיהמתנההגדולהביותרהיאלאמהשאנחנומניחיםמתחתלעץ; היאהאהבהשנרקמתביןשניבניאדם.